פסק-דין בתיק ע"א 3376/11

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מינץ) בפש"ר 6409-09 מיום 17.3.11. במוקד הדיון השאלה האם ניתן להכריז על חייב כפושט רגל כאשר מקור חובותיו הוא פעילות בלתי חוקית, ותוצאתה הרשעה בפלילים ומאסר ממושך.

 רקע

ב.        ביום 25.2.10 ניתן לבקשת המערער, רופא שיניים במקצועו, צו לכינוס נכסים. במעמד צו הכינוס הושת על המערער תשלום חודשי בסך 500 ש"ח. בבקשתו למתן צו כינוס נכסים ולהכרזתו כפושט רגל הצהיר המערער על קיומם של חובות בסך כולל של 1,805,747 ש"ח. עם מתן צו הכינוס מונה מנהל מיוחד לנכסי המערער. נסיבותיהן של החובות קשורות בטבורן לעבירה הפלילית, שתתואר להלן על פי תסקירו מיום 3.10.11 של המנהל המיוחד, בו תיאר את נסיבות הסתבכותו הכלכלית של המערער.

ג.        ההסתבכות נבעה, כאמור, מהרשעה בפלילים. כעולה מכתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערער ובו הודה, בליל שבת שבין 15.4.05 ל-16.4.05 יצא מביתו שבבית שמש, לביתו של חבר המתגורר בקרבת מקום. המערער נתקל בדרכו בשלושה צעירים (להלן המתלוננים) שביניהם הנושה, המשיב 2, אשר פנו אל המערער (לא היתה ביניהם היכרות מוקדמת). בין הצדדים החל ויכוח על עניין של מה בכך. בהמשך, הותקף המערער על ידי השלושה. בתגובה, שלף המערער את אקדחו, דרך אותו וירה שלושה כדורים ברצף לכיוון פלג גופו העליון של כל אחד משלושת המתלוננים. כתוצאה מן הירי נפגעו השלושה. יוסף, כי המערער היה בגילופין (בעקבות ארוחת ליל שבת בביתו), וכי חלק מן המתלוננים היו שתויים, וכעולה מפסק הדין בערעור הפלילי בבית משפט זה (ע"פ 2119/06) התנהגו סמוך למפגש בצורה פרועה, שכללה צעקות ועבירות רכוש. כנמסר, לשניים מבין השלושה נפתחו, בעקבות האירועים, תיקים פליליים בגין עבירות אלימות.

ד.        המערער הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בגזר הדין (מפי סגן הנשיא סגל והשופטים נועם וכרמל, בתפ"ח 832/05, מיום 24.1.06) ציין בית המשפט, כי "אין חולק על מידותיו הטובות של הנאשם, על אישיותו הנורמטיבית, על היותו פעיל בקהילה ותומך בזולת, על עובדת נדבנותו, אף שאינו בעל אמצעים, על מסירותו לילדיו ולמשפחתו ועל היותו איש אהוד בסביבתו. אולם, באלה אין כדי לטשטש ולהמעיט מחומרת מעשיו: הנאשם הצטייד באקדח על אף שהיה שתוי. הוא אמנם נקלע למריבה עם שלושה בריונים אשר יזמו את המגע עמו, אולם מעשיהם התוקפניים לא העמידוהו כלל בסכנת חיים..." (עמ' 5 לגזר הדין). על המערער הוטלו חמש שנות מאסר בפועל, עשרה חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למתלוננים. הפיצוי שנפסק למשיב 2, הוא בגובה 150,000 ש"ח, ולכל אחד מהשניים האחרים 50,000 ש"ח. המערער שילם למתלוננים את הפיצוי שהוטל בהליך הפלילי. ערעורים שהוגשו על חומרת העונש מזה וקולת העונש מזה נדחו (מפי השופטים לוי, ארבל וד' חשין בע"פ 2119/06 וע"פ 2141/06, פסק הדין מיום 1.1.07). בהמשך (מפי השופטת אפעל-גבאי בת"א 2031/08, 15.10.07) ניתן פסק דין בתביעת נזיקין שהגיש המשיב 2, בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש). בית המשפט בתיק האזרחי מצא את גירסת המערער שהוצגה בפניו מהימנה, לרבות העובדה שנשא עמו אקדח מאחר שבאותו ערב שימש כמאבטח בבית הכנסת ביישוב; בדרכו עבר דרך גן ציבורי והבחין במתלוננים, וראה כי הם שיכורים. הוא ביקש לעבור לצדו השני של הגן, אך לא היתה לו אפשרות לעשות כן, ולכן הלך לכיוונם. הוא ניסה להימנע מעימות ולהרגיע את המצב, והחל ללכת מן המקום על אף התגרותם, אך הם החלו להכותו נמרצות.

בית המשפט המחוזי בתיק האזרחי ציין כך:

"אין ספק כי התנהגותו של התובע (המשיב 2- א"ר), אשר היה חלק מהחבורה אשר תקפה את הנתבע (המערער- א"ר), לא היתה בגדר התנהגות של 'אדם סביר'... איני סבורה, כי בפנינו מצב דברים בו ניתן לומר כי אשמו של אחד הצדדים לאירוע האלים הוא המכריע, אלא יש לחלק את האחריות על פי האשמה המוסרית של כל אחד מן הצדדים. בשיקולים לחלוקת האחריות בין התובע והנתבע יש להביא בחשבון כי התובע היה חלק מחבורה אשר תקפה את הנתבע ללא כל סיבה. תקיפה זו היא אשר הביאה את הנתבע לבצע את הירי לעבר התובע וחבריו. עם זאת תגובתו של הנתבע היתה מוגזמת מופרזת. ספק אם היה מקום שיעשה שימוש באקדח, ובודאי לא היה הכרח לירות לעבר החלק העליון בגופם של התובע וחבריו. מחד גיסא, התובע וחבריו היוו איום על הנתבע, ואף יתכן כי אלמלא ירה בהם היו ממשיכים להכות בו... מאידך גיסא, הנתבע יצא מביתו נושא אקדח טעון בעודו שיכור. הנתבע הגיב לתקיפתו בצורה קיצונית וסביר להניח כי אלמלא היה שיכור, היה פועל בדרך אחרת, מזיקה פחות. לאור האמור, אני רואה להעמיד את האשם התורם של התובע על שיעור 40%".

המערער חויב לשלם פיצויים בסך 768,540 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד ומע"מ. סכום זה - בעיקר - בצירוף חובות נוספים (ארנונה) הביא את המערער להגיש בקשה לצו כינוס נכסים והכרזה עליו כפושט רגל.

ה.        ביום 16.3.11 התקיים דיון בעניין בקשת המערער להכריזו כפושט רגל לפי פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם-1980 (להלן הפקודה). בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. צוין, כי אף שהפקודה אינה יוצרת הבחנה בין מהות החובות ומהות הנושים להם חייב המערער כספים, נראה, כי חייב אשר הפעילות שהביאה ליצירת חובותיו היתה בלתי חוקית, אינו זכאי להגנה במסגרת הפקודה. נאמר אמנם, כי אפשר שיוכרז פושט רגל גם מי שיצר חובותיו תוך ביצוע עבירות פליליות, אולם זאת אך במקרים שבהם אין מדובר באי חוקיות הנוגדת את תקנת הציבור. הוסבר, כי יש להביא בחשבון את חומרת העבירה והיסוד הנפשי, את השאלה האם מדובר באי חוקיות קבועה או חד פעמית, ואת עוצמת הקשר בין אי החוקיות לבין יצירת החוב.

ו.        על רקע זה צוין, שלענייננו "נראה איפוא כי כאשר מדובר ביצירת חוב כלפי הניזוק שהחייב הזיקו במתכוון כבמקרה זה, שהעוולה הנזיקית קרובה יותר במאפייניה ליצירת חוב בעבירה מאשר ליצירת חוב בעוולה נזיקית ברשלנות". נפסק, כי מקום בו יחויב אדם בתשלום פיצויים לזולתו בשל גרימת נזק במתכוון ובעבירה, ויבקש לחסות בצילה של הפקודה בגין אותו חוב, עומד הדבר בסתירה לתקנת הציבור.

           הבקשה להכריז על המערער כפושט רגל נדחתה.

טענות המערער

ז.        לטענת המערער, המבחנים שנקבעו בע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197 (2003) (להלן עניין בנבנישתי) להחלת הפקודה במקרה שבו נוצרו החובות בגין עבירה פלילית, מובילים למסקנה כי עניינו חוסה תחת כנפיה. נטען, כי המערער לא הכיר את המתלוננים, הוא הותקף על ידיהם ולא פעל בכוונת זדון. הוסף, כי  המערער הוא אדם נורמטיבי, ובקשתו לפשיטת רגל הוגשה בתום לב כדי לאפשר לו לפתוח בדרך חדשה. הודגש, כי הוא נענש בחומרה רבה, ויש לתת את הדעת לסבל שכבר נשאו הוא ובני משפחתו בעקבות העבירה, ולכך שהביע חרטה כנה על מעשיו.

עמדת כונס הנכסים הרשמי

ח.       לטענת כונס הנכסים הרשמי, התומך בעמדת המערער, הרשעה בפלילים כשלעצמה אין די בה לשלול את תחולת הפקודה, ויש לבחון את נסיבות המקרה הקונקרטי. הוסף, כי ריצוי מאסר בפועל בתוספת תשלום פיצויים עולה כדי מיצוי מלוא חובו של העבריין לחברה בגין מעשה העבירה. אשר למערער צוין, כי שילם במסגרת ההליך הפלילי את חובו לחברה כאשר נשא בעונש המאסר, וכן שילם את חובו לנפגעים בגובה הפיצוי הכספי שנפסק בהליך הפלילי. הוסבר, כי אף פסק הדין האזרחי שניתן כנגדו כנגזרת של ההרשעה הפלילית, מהוה סוג של ענישה, ומניעת המערער לחסות בצילה של הפקודה היא בבחינת הטלת סנקציה נוספת באופן בלתי מידתי.

טענות המשיב 2

ט.       לטענת המשיב 2, תנאי עיקרי להכרזת חייב כפושט רגל הוא כי נהג בתום לב ובקשתו אינה מכוונת לניצול לרעה של הליכי פשיטת הרגל. נאמר, כי חובת תום הלב מתפרשת על שתי תקופות: התקופה הקודמת להליכי פשיטת הרגל, וזו המאוחרת לכך. ביחס לתקופה המוקדמת על המבקש להוכיח כי נהג בהגינות כלפי נושיו, וכי לא התנהל בדרך הפוגעת בתקנת הציבור או מפרת חוק. כנטען, יצירת חובותיו של המערער היתה בחוסר תום לב שאין למעלה ממנו; הודגש, שהמערער הורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, והוזכר כי סעיף האישום המקורי היה ניסיון לרצח.

י.        בדיון בפנינו שאלנו כיצד תבוא לידי ביטוי, אם יוכרז המערער פושט רגל, יכולת ההשתכרות שלו; מה באשר לחייב בעל יכולת השתכרות גבוהה יחסית (במקרה דנא - רופא שיניים), העשוי לחזור למסלול ולהשתכר היטב. תשובתה של באת כוח הכונס הרשמי היתה, כי הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי לעניין גובה ההחזר שייקבע בבית המשפט של פשיטת רגל.